הכלב שלי מתפרץ על כלבים ברצועה: מקרה אמיתי של נינג'ה ומיכל

הידיים שלך רועדות. אתה מחזיק את הרצועה בשתיים, הכלב שלך מושך קדימה ונובח כאילו מישהו בא להרוג אותו, ואתה רק רוצה שהרגע הזה ייגמר. אם זה מוכר לך, המאמר הזה נכתב בשבילך.

אני אספר לך על מקרה אמיתי מהשטח. השמות והפרטים שונו כדי לשמור על הפרטיות, אז אני אקרא לבעלים מיכל ולכלב נינג'ה. מה שקרה שם קרה, והמסקנות שאני מוציא ממנו הן מהניסיון שלי בשטח, לא ממחקר.

מה ראיתי ליד הפארק ההוא?

פגשתי את מיכל ליד פארק כלבים. כשהיא התקרבה לפארק, נינג'ה פרץ בנביחות. היא לא שלטה בו. היא בקושי החזיקה את הרצועה, והידיים שלה רעדו.

הסתכלתי על הכלב ותוך שניות קראתי אותו: כלב לא בטוח בעצמו, לא כלב תוקפני. זה הבדל שחשוב להבין. כלב שמתפרץ מחוסר ביטחון נראה תוקפני מאוד, ברעש ובשפת גוף, אבל מה שעומד מאחורי זה הוא לא רצון לפגוע.

אני כמעט אף פעם לא מציע שירותים לאנשים ברחוב. אבל הצוקה של מיכל נגעה בי, והרגשתי חמלה. שאלתי אם אפשר לעזור. היא אמרה כן.

ומה עבר על מיכל עד שהגיעה אליי?

מיכל סיפרה לי שהיא כבר עברה שלושה מאלפים. היא הייתה בייאוש. היא סיפרה שהיא משאירה את הכלב לא פעם אצל ההורים שלה, כי קשה לה להתמודד איתו.

מה שראיתי הוא איפה היא עמדה באותו יום: במצוקה, ובלי שליטה.

ואיך נראה כלב גדול שמתפרץ ברצועה ומשחק יפה בלעדיה?

נינג'ה הוא כלב כנעני מעורב וגדול. הוא הגיע לי עד המותן. מול כלבים ברצועה הוא היה ריאקטיבי. אבל ברגע שהוריד את הרצועה הוא אפילו שיחק עם כלבים. כלב כזה הוא לא כלב שאי אפשר להיות איתו, וזה בדיוק מה שהייתי צריך לדעת.

מיכל הרגישה אשמה. היא הייתה בטוחה שהיא לא מוציאה מספיק אנרגיה מהכלב. וזה סיבוב סגור: קשה ללכת איתו, אז הוא לא מקבל מספיק תנועה, וקשה לשלוט בו, אז קשה לה לפרוק לו אנרגיה. לא הולכים, לא פורקים, לא משתפרים.

אמרתי לה: הבעיה היא לא פריקת אנרגיה. עם קצת תקיפות ועם עבודה נכונה, נינג'ה יכול לחזור להיות הכלב המתוק שהוא.

איך נראה השיעור הראשון?

פתחתי את השיעור בכך שאמרתי למיכל שאני מתרגש, כי השינוי שעומד לקרות בחיים שלה יהיה משמעותי מאוד, וזה החלק שאני הכי נהנה ממנו.

עבדנו על הליכה ברצועה רפויה, ולימדתי את מיכל איך להגיב להתפרצויות של נינג'ה. את התגובה עצמה אני משאיר לשיעור, כי מאמר לא רואה את הכלב שלך. מה שקרה בפועל: ההתפרצויות ירדו כבר בשיעור הראשון, ובשיעור הבא כמעט לא היו. הסיבה פשוטה. התעסקנו בזה כבר בראשון, מיכל ראתה שזה עובד, והיא למדה איך להגיב.

ומה המסר שנינג'ה קיבל?

המסר היה פשוט: אפס סובלנות לתוקפנות, אפס סובלנות להתפרצויות על כלבים. מיכל הגיבה לכל התפרצות, בכל פעם, בלי חריגים. נינג'ה הבין מהר.

אני אוהב לתאר את זה במטאפורה, וזו רק דרך דיבור שלי: כאילו נינג'ה קיבל קנס של אלף שקל על כל התפרצות. כמובן שאף אחד לא קנס אותו. הכוונה שמי שמקבל קנס כזה בכל פעם מבין מהר מאוד, והעקביות של מיכל הביאה אותו לשם.

ואז הגיע ההמשך שחשוב לא פחות. נינג'ה התחיל להגיב יפה לכלבים ברצועה, ומיכל יכלה לתגמל אותו על זה. המסר היה חד: זו התנהגות טובה, וזו התנהגות רעה.

ומה עשינו אחרי שהכלב נרגע?

אחרי שהבסיס נבנה המשכנו לפקודות נוספות. בבית של ההורים של מיכל נינג'ה התפרץ בכל פעם שמישהו הרים את התריסים. פתרנו את זה בעזרת פקודת ההישארות במקום, לא לזוז. הפקודה הזאת מלמדת דחיית סיפוק: הכלב לומד שלא כל דבר מתרחש מיד, ושאפשר לחכות ולהישאר רגוע.

מה שזה פתח לה הוא אפשרות שקודם לא הייתה: לקחת את נינג'ה איתה ליציאות בתל אביב. ולימדנו גם את הפקודה אליי, שעזרה להוציא אותו ממצבים שונים בצורה טובה.

ולמה ידיים רועדות משנות את הכול?

חזור רגע לרגע בפארק. כלב גדול, רצועה, בעלים שהידיים שלו רועדות. אני רואה את זה שוב ושוב בשטח, וכל פעם זה אותו דבר. הרצועה היא לא רק חבל. היא הקו שמעביר לכלב את מה שהבעלים מרגיש. כלב שכבר לא בטוח בעצמו, ובצד השני של הרצועה מרגיש בעלים שגם הוא לא בטוח, מקבל הודעה שאין מי שמחזיק את המצב. ואז הוא מתפרץ. ידיים רועדות מדברות. הכלב קורא את הרצועה, וכשהבעלים לחוץ הוא מרגיש את זה ביד שמחזיקה.

אז לפני כל טכניקה, מה שצריך להשתנות הוא המקום שממנו הבעלים עומד. לא ביטחון מזויף ולא קול רועם. בעלים שיודע מה הוא עושה ולמה, ושמגיב באותה צורה בכל פעם. ככל שמיכל למדה להגיב נכון, נינג'ה קיבל מי שאפשר לסמוך עליו.

ואני רוצה להגיד משהו על האשמה שמיכל הרגישה. היא חשבה שהיא לא עושה מספיק בשביל הכלב. אני לא רואה את זה כך. מי שמוכן להמשיך לנסות אחרי שלושה מאלפים, מי שמשאיר את הכלב אצל ההורים כי קשה לו, ובכל זאת מסכים להתחיל מחדש, הוא לא בעלים רע. הוא בעלים שחסר לו מסר ברור, וזה דבר שאפשר ללמוד.

ומה עושים אם אתה במקום של מיכל?

אני לא יכול לתת לך מרחוק תוכנית לכלב שלך, וגם לא אנסה. מה שאני כן יכול להגיד הוא שלושה דברים. דבר ראשון, אל תאשים את הכלב ואל תאשים את הגזע. כלב שמתפרץ לא עושה לך דווקא, הוא מגיב. דבר שני, אם אתה מרגיש שהרצועה כבר גדולה עליך, זה עניין של בטיחות ולא של כבוד, ובמקרה כזה כדאי להתייעץ עם מי שרואה את הכלב מקרוב. ודבר שלישי, תן לעבודה הנכונה שלושה ימים ותסתכל. אם אחרי שלושה ימים של עבודה נכונה אין שום תזוזה, המסר לא עובר, ולא הכלב אשם בזה.

על העבודה שלי עם כלבים תוקפניים אפשר לקרוא בעמוד אילוף כלבים תוקפניים.

ומה נשאר מהסיפור הזה?

ריאקטיביות שמגיעה מחוסר ביטחון נראית כמו תוקפנות, אבל מי שמבין את ההבדל יודע מאיפה להתחיל. מיכל חשבה, ואולי גם אתה, שאם הכלב רק יתעייף מספיק, ההתפרצויות ייעלמו. אצל נינג'ה זה לא היה העניין.

העקביות של הבעלים חשובה יותר מהטכניקה. מיכל הגיבה לכל התפרצות, בכל פעם, ולכן המסר עבר. קודם הגבול, אחר כך הפרס, בסדר הזה. והרצועה מעבירה לכלב הכול: בעלים רגוע משנה כלב.

אם אחרי שלושה ימים של עבודה נכונה אין שינוי משמעותי, לא מאשימים את הכלב. בודקים את המסר. אצל נינג'ה השינוי הגיע כבר בשיעור הראשון.

אני מאלף משולב ומאוזן. הבעלים מוביל, והכלב לא שותף שמנהל משא ומתן. ואני לא מאשים גזע ולא מאשים כלב. כלב לא נולד "בעייתי". הוא מגיב למה שנתנו לו, ולמה שלא נתנו.

ידיים רועדות זה לא סוף הסיפור. זו נקודת ההתחלה.

ומה עוד שואלים אותי על כלב שמתפרץ ברצועה?

ואיך אפשר ליצור איתי קשר?

אייל קליין · בית הספר לכלבים · Doghouse

זרובבל 28, רמת השרון

טלפון: 054-6204368

דוא״ל: [email protected]

אתר: https://www.doghouse.co.il

אזור שירות: רמת השרון והסביבה, תל אביב, הרצליה, כפר שמריהו והמרכז